<h1>ראבי"ה סימן תתק"פ</h1>
<h2>דף לה.</h2>
נראה לי דכל היכא דאיכא תרי קל וחומר דסתרי אהדדי ונקיט תלמודא אחד מינייהו, אע"ג דהוה מצי למימר אידך קל וחומר והוה מיפרך כל חד וחד מחבריה, דרך התלמוד למינקט ברישא וסמיך על פירכא דפריך תלמודא לבסוף על אידך קל וחומר כאילו יודע כבר פירכא דפריך על קל וחומר (כאילו ידע) בתראה אבל לא ידע היכא דקל וחומר קמא. ותופס לפי דרכו ק"ו ראשון עיקר דלא ידע פירכא דשייכא עליה, וקל וחומר השני טפל כיון דידע דמיפרך. וכיון שידון קל וחומר הראשון ומסיק אדעתין דשייך ביה פירכא, הרי קל וחומר הראשון בטל ואז יחזור ויתפוס הקל וחומר האחרון ודן עליה הכי אי לאו דאית ליה פירכא על זה קל וחומר האחרון מטעם אחר, כיון דק"ו הראשון בטל אדון שיהיה הק"ו האחרון עיקר והראשון טפל. והוא ידע דמפריך ק"ו קמא כבר. והיינו טעמא דלא מיפריך כל חד וחד ק"ו מחבריה, דחד מינייהו תופס עיקר והשני טפל הילכך לא מצי למימר ואימא איפכא קל וחומר. אי נמי זימנין ידע תלמודא דקל וחומר דלא מיתוקם מכח קראי, וכשיאמר ק"ו קמא לא מצי למימר ואילו קל וחומר איפכא, דסמיך אקרא (דפתר) [דסתר] לק"ו השני, וכאילו אינו יודע קרא דסתר לקל וחומר קמא. וכשיסתר ק"ו קמא יאמר ק"ו השני כיון שאינו יכול לומר ואומר ק"ו איפכא, דהא קרא סתר ל[י]ה. ואע"ג דידע נמי קרא דסתר לק"ו בתראה, דהא אי לאו הכי לא הוי מצי מידן לק"ו קמא אפילו לא כתב קרא דהא הוה פריך ליה ואימא איפכא, אפ"ה מסיק ליה לק"ו בתראה, כלומר אי לא כתב קרא הוה דיינינן ליה שפיר. וכעין מפרש והולך התלמוד למאן דידע דרשה דהאי קרא ולא ידע דהאי קרא היכי מצי למידן ק"ו, יגדיל תורה ויאדיר. ואעידה לי עדים נאמנים. בפ"ק דחולין [כ"ג ע"ב] כשר בפרה פסול בעגלה כשר בעגלה פסול בפרה. ופריך ותהא פרה כשרה בעריפה מקל וחומר ומה עגלה שפסולה בשחיטה וכו' אמר קרא ושחט וחקה ותהא עגלה כשירה בשחיטה מק"ו וכו'. ובכל ק"ו הוה מצי למימר ואדון מיהכא והוה כל חד וחד קל וחומר מיפריך מחבריה, אלא דסמיך בק"ו הראשון אקרא דסתר לקל וחומר בתרא סמיך אקרא [ד]סתר לק"ו קמא. ואל תתמה היכי ידון ק"ו האחרון כיון דידע מק"ו הראשון קרא (דבתר) [דסתר] לק"ו בתרא, הכי פירושו אי לאו קרא הוה דיינינן ליה כיון דאיפריך ק"ו קמא אי נמי למאן דידע דרשא דהאי קרא ולא דרשא (אקרא) [דקרא] אחרינא איצטריך לפרושי. וכן בפרק השוכר את הפועלים [פ"ח ע"ב] אדם בתלוש מנלן ק"ו משור ומה שור שאינו אוכל במחובר אוכל בתלוש אדם שאוכל וכו' אלא דסמיך אקראי דכי תבא בכרם רעיך שני פעמים אם אינו עניין למחובר דאדם תנהו עניין לשור במחובר. והרי הק"ו הראשון עיקר והשני טפל (וכך) [וכד] דיין ק"ו בתרא לא דיין איפכא דהא כבר איפריך מכח קרא ק"ו קמא, ודיין לבתרא כלומר אי כתב האי קרא ולא האי הוה דייננא ליה כדפרישית לעיל. וכן בברכות בפרק מי שמתו [כ"א ע"א] א"ר יוחנן למדנו ברכת המזון לפניו מן התורה וברכת התורה לאחריה מן המזון ומה מזון שאין מברך לפניו מברך לאחריו תורה וכו'. והדר יליף ברכת המזון לפניו מן התורה, איפכא, וכל קל וחומר סתר לחבריה, אלא בק"ו קמא חשיב לפירכא דמה לתורה שכן חיי עולם עיקר ואינו ק"ו האחרון ובק"ו האחרון חשיב לפירכא קמייתא עיקר כדפרישית לעיל. ותמיהני היכי קא"ר יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה וכו' וברכת המזון לפניה וכו', תרווייהו לא מצי למילף. דכי דיינת להני ק"ו, אי קמא עיקר א"כ מהו אין מברך לפניו וכו', ואי בתרא עיקר א"כ ברכת התורה אינו מברך לאחריה. ונ"ל דאו או קאמר, או ברכת המזון לפניו גמרי[נן] או ברכת התורה לאחריה, אבל תרווייהו לא מצי למילף דהא ק"ו הכי קעביד ומה מזון שאינו מברך לפניו וכו', אלמא פשיטא ליה דאינו מברך לפניו וכו' וכן אברכת התורה לאחריה וכו'. וכי האי גוונא איתיה האי קל וחומר, ומה שור שאינו וכו', ובעל התלמוד היה סבור להביא אדם בתלוש ושור במחובר מק"ו, ותרווייהו לא איפשר לומר, אלא בעל כרחין מוכח כדפרישית לעיל, דלא תפיס תרווייהו עיקר אלא האחד עיקר והשני טפל. ויש מפרשי דבמה מצינו הוה יליף אי הוה מפרך חד ק"ו מחבריה והדר הוה פריך כדפריך על הק"ו, הילכך מקצר התלמוד ופריך מיד מה שהיה לו להקשות על או מה מצינו. ולא נהירא לי דלא תמצא שיטה זו בתלמוד שמה מצינו יאמר לסתור לדבריו תלמודו כמו כל הני דלא מיתוקמי גבי ברכת התורה ומזון והני דפ"ק דחולין. אבל אי פליגי תנאי מצי חד מינייהו למילף בק"ו וכד לא מיתוקם ליה חזר לדונו במה מצינו להעמיד תלמודו, כעניין ההוא דאין ביעור חמץ אלא שריפה בפ"ב דפסחים [כ"ז ע"ב] דבתחילה יליף ר' יהודה מק"ו מנותר והדר יליף במה מצינו. אבל (א"ר) [אי ר'] יהודה לא היה (בידי) [בידו] קבלה כן לא היה (דיינינן) [דיין] ליה כדי לסתור דברי רבנן. ואין להקשות אמאי לא דיין ק"ו הכי, ומה מקום שמחובר קל, פירוש כגון גבי שור שאינו אוכל במחובר, תלוש חמור, שאוכל ממנו, מקום שמחובר חמור, כגון באדם, אינו דין שתלוש חמור, ויאכל ממנו. דאי הוה דיין שתלוש חמור, הכי הוה משמע שמה שאוכל ממנו הוי חומרא דידהו. וא"ת ונידון איפכא, ומה מקום שמחובר חמור תלוש קל מקום שמחובר קל שאדם אוכל בו אינו דין שתלוש קל, ולא מצי למיפרך מה לשור מה לאדם, דהא לא איירי בחומר שור ואדם אלא בחומרא דתלוש ומחובר. נ"ל דאי הוה שוין חומרא דתלוש בין לאדם ובין לבהמה, וכן קולא דמחובר לגבי שניהם, הוי אתי שפיר קל וחומר, אבל מה שמחובר אדם אוכלו ולא שור וכן תלוש שור אוכלו ולא אדם, אין זו לא חומרא ולא קולא בתלוש ומחובר, דמה לי אכילה דהאי ומה לי אכילה דהאי. אבל גבי שור ואדם אתי שפיר ק"ו דאכילה דמחובר מותר לאדם ולאותו אדם עצמו לא הותר בתלוש. וכן איפכא גבי שור. אבל מחובר ותלוש תרי גופי נינהו ואין לעשות ק"ו בכי האי גוונא, וכן יש לומר גבי ברכת המזון וברכת התורה, אי הוה דיין ומה במקום שלפניו קל אחריו חמור וכו'. אבל אין לתרץ דליכא למיעבד ק"ו להקל, דומיא דמשנינן כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין בפרק כל שעה [שם], דכי מעיינת בה לא דמי להדדי כלל. ומצאתי בשם הר"ץ על ההוא דפרק כיצד הרגל [כ"ה ע"א] אני אדון קרן (מקרן) [מרגל] ומה אם במקום שהקל על השן ועל הרגל וכו' עד דיו לבא מן הדין להיות כנדון וישלם דין חצי נזק. וקשיא ליה לר"ץ והלא שן ורגל הם הנדון והם המשלמין ברשות הניזק נזק שלם. ופר"ש סוף סוף אי לאו קרן ברה"ר לא משכחת צד ק"ו. ומצאתי בשם הרב לא ידענא מאי פירש שכך הן כל ק"ו שבתלמוד, אי לא דיין צד קל, וחמור לא נפיק. אלא ה"פ, ומה במקום שרה"ר קל לענין שן ורגל, הוא חמור לקרן, מקום שרשות היחיד חמור לעניין שן ורגל, וגם לעניין קרן שמשלם חצי נזק, אינו דין שנחמיר טפי בקרן וישלם (חצי) נזק שלם. אמרו לו דיו, כלומר השתא נמי מחמור דחצי נזק דקרן מייתית ליה ואפילו התם אומר שישלם נזק שלם, דיו לבא מן הדין דקרן ברה"ר להיות כנדון דרה"ר ברשות הניזק. שאם אתה אומר דעביד ק"ו מקרן שן ורגל הוה ליה למיפרך מה לשן ורגל שכן מועדין מתחילתן תאמר בקרן שאינו כן ובלא דיו הוה מיפרך. והשתא דמרשויות עביד ק"ו אתי שפיר דארשיות ליכא למיפרך מידי. והשתא אתי שפיר מה שהקשה רש"י בפסחים פ"ק [י"ח ע"ב] ובחגיגה [כ"ד ע"א] אדתניא ר' יוסי אומר מניין לרביעי בקודש שהוא פסול ודין הוא ומה מחוסר כיפורים שמותר בתרומה פסול בקודש שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקודש. והקשה רש"י אמאי לא אמרינן דיו ולא יהיה רביעי פסול בקודש אלא רק שלישי כמו שלישי בתרומה. ותירץ דכר' טרפון דבבא קמא אתיא דכיון דמיפרך ק"ו לא אמרינן ובלא ק"ו שלישי כתב בהדיא. ולפי מאי דמפרשי' דמרשוית דאין, לא קשי מידי, דהשתא לא הוי שלישי נדון אלא מחוסר כיפורים הוא הנדון, ולא תקשי ואימא דיו, דאימא הכי נמי ויהא פסול בקודש כמו מחוסר כיפורים. וכן מיתרצא ההיא דקידושין פ"ק [ה' ע"א] אמר רב הונא חופה מקל וחומר וכו' עד ומה כסף שאין גומר אחר כסף קונה חופה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה. וא"ת ונימא דיו ולא תקנה חופה אלא לאחר כסף. ד"ל [די"ל] דחופה לא הוי נידון, אלא הכי עביד ק"ו, ומה במקום שכסף קל שאין גומר אחר כסף, חופה חמורה, מקום שכסף חמור, דלא בעי כסף אחר דמה לי כסף אחר מה לי כסף ומה לד' כספים אינו דין שתהא חופה חמורה ותקנה אפילו בלא כסף. וכן ההיא דסנהדרין פרק אחד דיני ממונות [ל"ה ע"א] ופ"ק דיבמות [ז' ע"א] ותהא קבורת מת מצוה דוחה את השבת מק"ו ומה עבודה שהיא דוחה את השבת וכו' שבת שנדחית מפני עבודה וכו'. ותימא ונימא דיו דהנידון הוי עבודה הנדחת מפני קבורת מת מצוה, ובמה נדחית, שאינו עושה עבודה, כך תדחה שבת אצל קבורה שלא יעשה כלום וממילא שבת לא יתחלל. אלא בעל כרחין דחיית העבודה אינו נדון, אלא הכי עביד ק"ו, ומה עבודה שהיא חמורה לעניין שבת לגבי קבורת מת מצוה היא קלה, שבת דקלה לגבי עבודה אינו דין שתהא קלה לגבי קבורת מת מצוה. והשתא הוי עבודה הנדון שהוא דוחה שבת ממש, גם מת מצוה ידחה שבת ממש בידים. וכי האי גוונא לא עביד קולא וחומרא משמע בהלכ' בתרייתא דפרק המניח את הכד [ל"ד ע"ב], ומה מועד חמור אינו משלם אלא מה שהזיק תם הקל לא כ"ש, אלא קולא וחומרא מנגיחה קא עביד, דנגיחת מועד משלם נזק שלם ונגיחת תם חצי נזק. דאי משוורים יליף איכא למיפרך מה למועד שכן אינו חייב בו בשמירתו כראוי תאמר בתם שחייב אע"פ ששמרו כראוי כדאמרינן בסוף פרק שור שנגח ד' וה' [מ"ה ע"ב] אליבא דר' יהודה תם חייב ומועד פטור שנאמר ולא ישמרנו בעליו והרי שמור הוא זה. אלא קולא וחומרא מנגיחה עביד. וכללא דמילתא הקל הוא הנדון. אבל גבי נגיחה מועד אין כלל זה דווקא. והרב ר' שמעון זצ"ל השיב על דבריו הא דפי' דמרשויות דיין דאז ליכא למיפרך מה לשן ורגל שכן מועדין מתחילה ולא משן ורגל, אי משום הא לא איריא דבטובא דוכתי נקט תלמודא לישנא דאיכא למיפרך עליה אפילו דיו ושביק ההוא לישנא דקל וחומר דליכא למיפרך עליה. כההיא דפרק כיצד הרגל [כ"ה ע"א] דתניא קרי בזוב [מניין] ודין הוא ומה טהור בטהור, כגון רוק, טמא בטמא, כגון בזב, טמא בטהור כגון קרי, לא כ"ש שיהא טמא בטמא. וקאמר דיו דווקא מגע ולא משא. ואילו היה אומר בלשון זה ליכא דיו, ומה רוק הקל, פירוש בטהור, חמור לעניין טמא, כגון זב, קרי שהוא חמור אפילו בטהור לא כ"ש בטמא שיהא טמא כמו חומר רוק, דהיינו בין טומאת מגע לטומאת משא. דרוק הזב הוא הנדון. ובשמעתא דמפץ [שם ע"ב] נמי בלשון אחר ליכא דיו, ומה פכין קטנים שכן כך קלים יש בהן חומרא זאת, מפץ החמור לא כ"ש שיהא בהן חומרא כמו פכין קטנים. דהיינו בין טומאת ערב ובין טומאת שבעה. וכן איכא טובא. בפ"ק דקידושין [ד' ע"ב] ובעלה מלמד שנקנית בביאה ודין הוא ומה יבמה שאין נקנית בכסף נקנית בביאה זו הנקנית בכסף אינו דין שנקנית בביאה. ולבסוף מצריך קרא דבעלה. והיה יכול לומר בלשון אחר זה ולא היה צריך קרא, והכי הוה מצי למימר, ומה אם במקום שכסף קל ביאה חמורה מקום שכסף חמור אינו דין שתהא ביאה חמורה, והשתא לא הוי קל וחומר אלא בכסף וביאה. וכן בסמוך לההיא [ה' ע"א] ומניין שאף בשטר ומה כסף שאינו מוציא מכניס שטר שמוציא אינו דין שיכניס, ופריך מה לכסף שכן פודין בו הקדש ומעשר שני. והוה מצי למילף הכי, ומה במקום שאין יציאה יש כניסה מקום שיש חומר ליציאה אינו דין שיהא חומר לכניסה. והשתא לאו מחומרא דכסף ושטר קא יליף. ומיהו אכתי יש לדחות מה לכניסה שכן פודין בו וכו'. ותו התם בסמוך [ט"ז ע"א] אמה העבריה קונה עצמה במיתת האדון מרשות אב מקל וחומר ומה סימנים (המוציא) [שאין מוציאין] מרשות אב מוציא מרשות אדון מיתה שמוציא וכו', ופריך מה לסימנים שכן נשתנה הגוף. והוה מצי למילף הכי, ומה במקום שרשות אב חמור רשות אדון קל מקום שרשות אב קל אינו דין שיהא רשות אדון קל. והשתא לא הוי חומרא וקולא בסימנין כי אם ברשויות. וכן בפרק בנות כותים [ל"ח ע"ב] גבי דם השופי המקשה בתוך שמונים יום, ופירש רש"י דודאי מרשויות עביד ק"ו ולא משן ורגל. אלא מידה היא בתלמוד כל היכא דנראה לתלמוד חומרא יתירה מה שמביא כגון גבי מפץ וקרי של זב ואותה דפ"ק דקידושין שנקנית בביאה ושטר שיכניס ואמה העבריה, נקט לשון דאיכא עליה פירכא דבעינן שיהא שוה בכל צדדין הקל והחומר. כלומר אי לאו קרא אין ללמוד בקל וחומר ואין זה תלוי בחומרא הנראית לעין אלא בסברת התלמוד תלוי הדבר. אבל כל היכא דלא הוי חומרא יתירה כגון גבי חופה קונה וגבי קרן ברשות הניזק דדיין ק"ו מרשויות דליכא למיפרך עליה, וכן בפרק המניח את הכד וכן ההיא דסנהדרין ובפ"ק דיבמות, לא חייש תלמודא (שהוא) [שיהא] שוה בכל ענין אלא רק שיהא בענין אחד הקל והחמור דליכא עליה פירכא. וקצת יש לתמוה לפירש הר"ש מההיא דשור במחובר ואדם בתלוש, וכן ההיא דפרק מי שמתו, דהוה מצי למינקט קל וחומר בלישנא דליכא למיפרך כדפרישית לעיל אע"ג דלאו חומרא יתירה היא בחד טפי מחבריה דתרווייהו שוו להו בחומרה. אבל לפי מאי דפרישית לעיל לא קשיא מידי. ע"כ יסודם. והנראה לי להשיב אבאר. בעיניי כי פר"ש עיקר בההיא דשן ורגל. וזהו כלל דבר, דכל היכי דיליף קל וחומר תחילת הדין הוי הנדון בשניהם והוא הקל ולא החומר. ומה אם במקום שהקל על השן ועל הרגל ברה"ר שהוא פטור, הוא הנדון, אבל (החמור) [החמיר] עליהן ברשות הניזק לשלם נזק שלם, האי לאו נידון הוא, מקום שהחמיר [על] קרן ברה"ר לשלם חצי נזק. והאי נמי הוי נדון דצד קולא יש בו משום שאינו משלם נזק שלם. והיינו דפירש רבינו דאי לאו קרן ברה"ר לא משכחת צד ק"ו משן ורגל ברשות הניזק גרידא. והוי נדון שן ורגל ברה"ר וקרן ברה"ר. וא"ת אם שן ורגל ברה"ר הם נדון, היה לו לומר דיו לפוטרו בולא כלום ואיהו קא' לחצי נזק. י"ל דהכי קאמר, את בעית למידן לחייבו נזק שלם, לכל היותר אי אמרינן דיו לא מצי' לחייבו טפי מחצי נזק (בקרא) [כקרן] ברשות הרבים, וכ"ש אם תפטרנו לגמרי. תדע דבכל קל וחומר הוא הקל הנדון, שאם תאמר החמור המשלם נזק שלם הוא הנדון, א"כ היינו בנין אב כמו מה מצינו כאן שחייב נזק שלם אף הכא נמי, ומן הקל אינך לומד כלום, והוה ליה למימר מה מצינו, ומאי איכא בין ק"ו לבנין אב. אלא ע"כ מן הקל יליף ומן הקל (א) דיין על החמור ולכך נקרא קל וחומר, והקל הוי הנדון. והשתא הוי דיין שפיר משן ורגל ולא מרשויות. ומה שהקשה ליפרך משן ורגל שכן מועדין מתחילה, נ"ל דאיכא למימר דקרן שכוונתו להזיק עדיפא ליה ו(ה)חמור טפי, דהכי אמרינן בפ"ק בגמ' [ב"ק ה' ע"ב] ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים מה להנך שכן מועדין מתחילה אדרבה קרן שכוונתו להזיק עדיפא ליה. וההיא דחגיגה קיימא על מכונה כפר"ש. ובההיא דחופה קונה ליכא כלל למיפרך דיו לבא ולמימר דחופה לא תקנה אלא לאחר קניית כסף, דהיינו טפי ממפריך קל וחומר הוה זה, דתחילת הק"ו הוא ומה כסף שאינו גומר אחר כסף, אלמא דכסף מיהא גרידא קני כדגמרינן [ריש קידושין] קיחה קיחה, ואי אמרינן דיו דחופה לא קניא אלא לאחר כסף, א"כ כסף אינו קונה כלל ועקרינן לקרא. וא"ת נימא דיו היכא דלא נתכוין בכסף גרידא לקנות כי אם בכסף וחופה, אבל בחופה גרידא לא, הא נמי ליתה דהא לא הוי דיו גמור, דהא דומיא דחופה שגומרת אחר כסף הוי דיו דהתם הכסף הוא גרידיה לקנייה גמורה והחופה גרידא לגמרי ובכי האי גוונא ליכא למימר כדפרישית. וכן ההיא דסנהדרין ליכא למימר דיו. דבלאו קושיית' דיו איכא למיפרך אמאי לא משני שב ואל תעשה שאני, כדמשני בפרק מי שמתו אההיא דלאחותו. אלא ה"פ, דאע"ג דבשב ואל תעשה דוחה הקבורה את העבודה מכל מקום הוי חומרא שהיא דוחה אותו הדבר שהוא דוחה את השבת במעשה גמור, א"כ לכל הפחות לא גרע קבורה מעבודה וכ"ש שגם היא תדחה את השבת, וא"כ העבודה היא הנדון. וגם לפי הכלל שאמרתי שתחילת הדין הוא הקל הוא הנדון הוי עבודה נדון וגם כסף מחופה נדון. ובר מינה דהאי שינוייא לית לפירכא כדפרישית לעיל. ואין צריך לשנות הקל וחומר ולפ(י)ר' כדפי' הרב כי אין הלשון מיושב לפתרונו כלל. וההיא דשלהי המניח את הכד לא נהירא לי פי', דאנגיחה נמי איכא למיפרך מה לנגיחת מועד שכן אינו חייב על נגיחה כששמרו מן הנגיחה כראוי. אלא לאו פירכא הוא, דבכל ק"ו כשאומר איכא למיפרך מה וכו' יש לו להקשות או קולא או חומרא, ואי הוה פריך מה למועד, בדין הוא דמקילי ביה שכן אינו חייב כששמרו כראוי, הא לאו מכח קולא דמועד קא אתי, דר' יהודה גופיה מודי דמועד חמור הוא דהא קאמר וכי מועד למה יצא וכו' הוי אומר להחמיר עליו, וכיון דסבר(ת) הכי שפיר דיין ק"ו לפי סברתיה. והאי דפטר בשמירה כראוי במועד ולא (כתב) [בתם], גזירת מלך היא וחידוש דמקראי יליף לה ולא גמרי' מיניה. תדע דסברת התלמוד שכן הוא, דהא לעיל מההיא פריך א"כ מצינו לר' יהודה תם חמור ממועד וכי תימא הכי נמי דהתנן ר' יהודה אומר תם חייב ומועד פטור אימור דשמעינן ליה לר' יהודה גבי שמירה דכתיבי קראי לענין תשלומין מי שמעת ליה. אלמא דהכי משמע כדפרישית. והשתא לפי מה שפירשתי אין צריך לשנות הלשון בשום מקום אלא במשמעותו. ומהשתא אתי שפיר כל הני דפ"ק דקידושין, דאפילו אם היה משנה הלשון של ק"ו, הפי[רוש] אחד הוא והוה פריך נמי כדפריך השתא אע"ג דבהדיא לא מזכיר אותו דבר. (בעניין) [כענין] דפרי' דאנגיחות נמי איכא למיפרך כדלעיל. כן הוא בכולן הילכך צריכי קראי. אבי העזרי.
